פרק טז

המוצא מחטים צינורות מסמרים וכיוצא בהם

עי' לעיל פרק יג הלכה ה (בדברינו עמוד 184) לגבי מניין כסימן. ועוד עי' לעיל פרק יד הלכה יב לעניין דברים שלא שבעתן העין.

המוצא מטבעות זה על גב זה

כמו שמצינו בפירות, כך גם במעות (מטבעות כסף) מביאה המשנה הראשונה בפרק (כא.) דוגמה למקרה בו "הרי הם שלו"- המוצא מעות מפוזרים. והמשנה הבאה (כד:) מביאה את המקרים בהם המוצא מעות חייב להכריז-

ואלו חייב להכריז: ...מעות בכיס, או כיס כמות שהוא, צבורי פירות, צבורי מעות, שלשה מטבעות זה על גב זה... הרי אלו חייב להכריז.

לגבי דברי המשנה "שלשה מטבעות זה על גב זה", מביאה הגמרא (כה.) את פירושו של רבי יצחק מגדלאה-

אמר רבי יצחק מגדלאה: והוא שעשויין כמגדלין

כשיטת רבי יצחק מובאת (שם) ברייתא-

מצא מעות מפוזרות - הרי אלו שלו, עשויין כמגדלים - חייב להכריז. ואלו הן עשויין כמגדלים - שלשה מטבעין זה על גב זה

בהמשך מתבאר בגמרא שקיימת מחלוקת אמוראים לגבי התיאור המדוייק של "שלשה מטבעות זה על גב זה"-

אמר רבי חנינא: לא שנו אלא של שלשה מלכים, אבל של מלך אחד - אינו חייב להכריז.

היכי דמי?... רויחא תתאה ומציעא עילויה, וזוטא עילויה מציעא, דאמרינן: אנוחי אנחינהו.

אבל של מלך אחד, דכולהו כי הדדי נינהו, אף על גב דמנחי אהדדי - הרי אלו שלו, אימר אתרמויי אתרמי, ובהדי הדדי נפול.

ורבי יוחנן אמר: אפילו של מלך אחד נמי מכריז.

כלומר, רבי חנינא מפרש שהמוצא שלושה מטבעות זה על גב זה צריך להכריז דווקא אם היו מונחים "כמגדלים", כלומר, הרחב למטה, עליו האמצעי, והמטבע הקטן מעליהם. לדעתו רק כך מצביעה דרך הימצאותם על כך שהם הונחו שם בכוונה. אם שלושת המטבעות שווים בגודלם, אף שהם מונחים זה על זה, ישנה אפשרות שנפלו שם שלושתם ביחד בצורה זו ולא הונחו.

לעומתו רבי יוחנן אינו סובר כך, ופוסק שללא קשר לגודל המטבעות, אם הם מונחים זה על גב זה צריך להכריז.

במשנה ובברייתא לא התבאר מהו הסימן שהמאבד אמור לספק בשלושה מטבעות זה על גב זה. קיימות שתי אפשרויות עקרוניות-

הסימן הוא דרך ההנחה המיוחדת (כמגדלים). בכדי שזה יהיה הסימן, צריך שיהיה ברור שהמאבד מודע לכך שהמטבעות נמצאים בדרך זו, כלומר, צריך שהוא יניח אותם שם כך.

הסימן הוא מניין המטבעות (שלוש מטבעות במקרה המדובר).

על רקע שתי האפשרויות האלה ממשיכה הגמרא ומבררת-

מאי מכריז? מנין?

מאי איריא תלתא? אפילו תרין נמי! –

אמר רבינא: טבעא מכריז

כלומר, העובדה שהתנא דיבר על שלושה מטבעות ולא על שנים, מביאה את רבינא למסקנה שלא מכריז "מניין" אלא "טבעא מכריז".

הראשונים חלקו בהסבר טעם המחלוקת שבין רבי חנינא לבין רבי יוחנן, וכמו כן לגבי בירורה של הגמרא "מאי מכריז" והאפשרויות "מניין" ו"טבעא מכריז"-

רש"י מפרש שהגמרא מקשה על דברי רבי יוחנן- הגמרא יוצאת מנקודת הנחה שאת מניין המטבעות כולל המוצא ביחד עם ההכרזה, כלומר- "מצאתי שלושה מטבעות!" (זו הכוונה "מניין מכריז"), והסימן שאמור המאבד לספק הוא דרך ההנחה של המטבעות. לפיכך, לשיטת רבי חנינא, מובן מדוע מצריכה המשנה שלושה מטבעות, כיוון שסימן מובהק במבנה של מגדל אין אפשרות לעשות ע"י שני מטבעות. אמנם לשיטת ר' יוחנן קשה, מדוע שלא יספיקו שני מטבעות המונחים זה על גב זה? רבינא עונה שעל פי רבי יוחנן הסימן אינו בדרך ההנחה אלא במספר. כלומר, מכך שהמטבעות מונחות זו על גב זו, בדרך הנחה, אנו מניחים שהמאבד יודע את מספרן. לכן ההכרזה היא "מטבעות מצאתי" ("טבעא מכריז") והמאבד אמור לנקוב במספרן. במקרה של שני מטבעות, לאחר הכרזה כזו הסימן של מספר המטבעות חדל להיות סימן טוב, כי מיעוט רבים שנים, ונמצא שהסימן כבר כלול בהכרזה. באופן דומה מסביר הראב"ד (הובא בשטמ"ק).

הרמב"ן חולק. ראשית, הרמב"ן מפרש את הלשון "מכריז מניין", לא במשמעות שהמכריז כולל את המניין בהכרזתו, אלא שהמכריז שואל את המאבד כמה מטבעות היו^[306]. שנית, לדעת הרמב"ן שיטת רבי יוחנן היא שמספר יכול להוות סימן גם כאשר האבידה לא נמצאה בדרך הנחה, כיוון שאדם יכול לדעת כמה מטבעות חסרות בכיסו, לכן אם המספר יכול היה להיות סימן, כבר אין צורך בדרך ההנחה כסימן. עדיין רבי יוחנן דורש שיימצאו המטבעות זו על גב זו ("כמגדלין") כדי שיהיה ברור שאלה כל המטבעות שנפלו ולא היו אחרות שמישהו אחר לקח. כך ברור שכל המטבעות שחסרו בכיסו של המאבד נמצאו על ידי המוצא והמניין יכול להוות סימן.

מתוך הנחות אלה מפרש הרמב"ן שהשאלה על רבי יוחנן היא כזו- כיוון שרבי יוחנן מסתפק בשלושה מטבעות זה על גב זה, וסיטואציה כזו יכולה להיווצר גם בדרך נפילה, הרי שלדידו, הסימן שהמאבד נותן הוא במניין, ואם כן, מדוע דווקא שלוש מטבעות ולא שתים. הגמרא עונה, כפי שראינו קודם, שהכרזת "מטבעות מצאתי", כוללת שני מטבעות, ולכן מספר זה אינו סימן טוב, אלא שלוש ומעלה^[307].

גם בדרך הפסיקה חלקו הראשונים-

הנימוקי יוסף (יג: מדפי הרי"ף) כותב שהלכה כרבי יוחנן, שאין צורך שיונחו המטבעות בשלושה גדלים זה על גב זה, כיוון שגם מטבעות שווים בגודלם שנמצאו זה על גבי זה מורים על כך שהונחו שם ואין זו דרך נפילה, אלא שאין זה סימן גמור, ולכן צריך המאבד לתת סימן במניין המטבעות^[308].

לעומתו הטור (רסב) כותב כשיטת רבי חנינא שדווקא אם המטבעות בגדלים שונים ומונחים כאשר הגדול למטה והקטן למטה, יש להכריז. במקרה זה על המאבד להביא סימן או במניין המטבעות או בדרך בה הן מונחות.

הרמב"ם, כמו הרי"ף, כתב רק שהמטבעות אמורים להיות עשויים "כמגדלים", על פי דברי רבי יצחק מגדלאה, אך לא התייחס במפורש למחלוקת רבי חנינא ורבי יוחנן.

השו"ע (רסב יא-יב) מעתיק את דברי הרמב"ם, והרמ"א מוסיף על פי שיטת הטור, שהמוצא מטבעות מונחים זה על גב זה מכריז רק אם הם עשויים כפירמידה- רחב מלמטה וצר מלמעלה.

עוד דרכי מציאת מטבעות בהם אינן הן נחשבות כמפוזרות

מעבר למבנה המתואר במשנה- "שלושה מטבעות זה על גב זה", חוקרת הגמרא (כה.) אילו דרכים נוספות בהן המטבעות נמצאות יכולות לחייב את המוצא להכריז עליהן, ואילו דרכים נחשבות כ"מפוזרות"-

בעי רבי ירמיה: כְּשִיר מהו, כשורה מהו, כחצובה מהו, כסולם מהו?

פשוט מהא חדא, דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: כל שאילו מכניס לה קיסם ביניהן ונוטלם בבת אחת - חייב להכריז.

רבי ירמיה שואל מה הדין אם המטבעות אמנם לא נוגעות זו בזו, אך הן מסודרות באופן המורה על כוונה כאילו מישהו הניחן. הדוגמאות לכך הן כשיר (בצורת עיגול), כשורה, כחצובה (כקודקודי משולש משוכלל) וכסולם (מונחות זו על זו כשכל אחת סוטה במעט מזו שתחתיה). רב נחמן לומד שבדוגמה האחרונה חייב להכריז, כיוון שניתן להזיז את כל המטבעות בבת אחת ע"י הזזת התחתונה^[309].

רב אשי ממשיך ומברר-

בעי רב אשי: כאבני בית קוליס מהו?

כתשובה מביאה הגמרא ברייתא-

תא שמע, דתניא: מצא מעות מפוזרות - הרי אלו שלו, כאבני בית קוליס - חייב להכריז. ואלו הן אבני בית קוליס: אחת מכאן ואחת מכאן ואחת על גביהן.

כלומר, אם צורת המטבעות כאחת מונחת על גבי שתים, שווה הדין למקרה של שלוש המונחות זו על גב זו שבמשנה, ויש להכריז.

הרמב"ם פוסק שיש להכריז על מציאת מטבעות כמגדל, כאבני בית קוליס או כסולם. במקרים האחרים שהעלה רבי ירמיה פוסק הרמב"ם שמדובר בספק ולכן יש להימנע מליטול.

הרא"ש (סימן ח) פוסק באופן זהה אך על פי שיטתו הוא פוסק שבמקום ספק יש ליטול ולהכריז.

השו"ע (רסב יב) כותב כדברי הרמב"ם.

המוצא מעות בכיס או לידו

עי' לעיל פרק טו הלכות יג-יד

המוצא מעות בחנות החנווני או השולחני

במשנה (כו:)-

מצא בחנות - הרי אלו שלו, בין התיבה ולחנוני - של חנוני.

לפני שולחני - הרי אלו שלו, בין הכסא ולשולחני - הרי אלו של שולחני.

המציאות היא כזו בה החנווני עומד מצד אחד ולקוחותיו מהצד השני, והוא ולקוחותיו מניחים חפצים על התיבה שבאמצע. המשנה מלמדת שהחלק של החנות בו מצויים הלקוחות נחשב כרשות הרבים לעניין חפצים הנמצאים בו, ואילו חפצים הנמצאים בחלק בו נמצא החנווני יש להניח שממנו נפלו ולכן הם שייכים לחנווני^[310] (כנ"ל לגבי חנותו של השולחני בה נמצאו מעות).

בגמרא מובאים דברי רבי אלעזר-

אמר רבי אלעזר: אפילו מונחין על גבי שולחן

כלומר, המעות הנמצאות שייכות למוצא אפילו נמצאו על השולחן שבין השולחני לבין לקוחותיו.

כדבריו של רבי אלעזר משמע גם מדברי התוספתא (ב יד)-

מצא בבית אם שרו בו אורחין בפנים הרי אילו שלו ואם לאו הרי אילו של בעל הבית

מצא בחנות עד מקום שדרך בני אדם רגילין ליכנס הרי אילו שלו יתר על כן הרי אילו של בעל הבית

כלומר, כל חלקי החנות בהם הלקוחות רגילים להניח את חפציהם, והשולחן בכלל, נחשבים כרשות הרבים לעניין מציאה.

הראשונים חלקו האם דברי רבי אלעזר, שנאמרו על השולחני אמורים אף על החנווני-

הטור (רס) כותב שרק בחנותו של השולחני מעות הנמצאות על השולחן המבדיל בינו לבין לקוחותיו שייכים למוצאם. לעומת זאת, בחנותו של החנווני, חפצים הנמצאים על התיבה יש לתלות שמהחנווני נפלו. הטור מסיק זאת מכך שרבי אלעזר אמר את דברו במפורש רק ביחס לשולחני. הטור מסביר שטעם ההבדל בין המקרים הוא שאצל שולחני גם הוא וגם לקוחותיו מניחים מעות על השולחן. לעומת זאת, אין דרכם של לקוחות לתת את חפציהם על התיבה שבינם לבין החנווני.

הרמב"ם לעומתו פוסק שדבריו של רבי אלעזר אמורים גם ביחס לחנווני, כלומר, המוצא על תיבת החנווני, הרי אלו שלו. הגר"א מסביר שהרמב"ם אינו גורס "מצא בחנות הרי אלו שלו..." אלא רק "מצא בחנות". לפי גרסה זו "מצא בחנות" היא פתיחה לכל המשנה. לאחר מכן בא דין "בין התיבה ולחנוני - של חנוני", ממנו משמע במפורש שהמוצא על התיבה, הרי אלו שלו^[311].

עוד חלקו הראשונים בשאלה האם מדובר במציאה שיש בה סימן.

ראשונים רבים גרסו בדברי רבי אלעזר (שלא כמו הגרסה שלפנינו) "אפילו צרורים ומונחין על גבי שולחן". כלומר, אפילו אם המטבעות מונחים בצרור, הרי הם של מוצאם.

רש"י כותב במפורש שגרסה זו אינה נכונה, כיוון שצרור הכסף הוא לבטח דבר שיש בו סימן, ואם מדובר במציאה שיש בה סימן, גם אם אינה של החנווני, עדיין שומה על המוצא להכריז.

התוספות (כו: ד"ה "אפילו") מסבירים שיש לגרוס "צרורים", אך מדובר במקום בו רוב המצויים גויים, כך שהמאבד מתייאש אפילו מדבר שיש בו סימן. כך גם כותב הרמב"ם.

הרא"ש (סי' י) כותב שאפילו אם מדובר במקום שרוב הנמצאים ישראל, עדיין יש לפרש שהמשנה עוסקת במציאה שיש בה סימן, שכן המאבד בחנותו של חנווני או שולחני, או בכל מקום פרטי אחר, סובר שבעל המקום מצא את האבידה, ומתוך כך שבעל המקום אינו מכריז, מחליט המאבד שגזלו לעצמו, ומתייאש.

השו"ע (רס ה) כותב כדברי הרמב"ם, והרמ"א מביא את שיטת הטור ביחס למוצא על תיבת החנווני, ואת שיטת הרא"ש ביחס למוצא דבר שיש בו סימן בחנות או במקום פרטי אחר.

עוד התייחסו ראשונים רבים לעובדה שחנותו של החנווני אינה קונה לו אבידה הנמצאת בה בקניין חצר. עי' בהמשך בעמוד 252.

הלוקח פירות ומצא ביניהם מעות

במשנה (כו:)-

הלוקח פירות מחבירו או ששילח לו חבירו פירות, ומצא בהן מעות - הרי אלו שלו.

אם היו צרורין - נוטל ומכריז

פירוש, מדובר באדם הקונה פירות מחבירו, ומוצא ביניהם מעות. במקרה זה פוסקת המשנה שאם המעות צרורים, כך שיש בהם סימן, יש ליטול ולהכריז כעל כל אבידה שיש בה סימן. לעומת זאת, אם אין המעות צרורות, כך שאין בהן סימן, האי הן של המוצא, ואין להניח שבאו המעות מהמוכר, אלא אפשר שבאו מזה שמכר לו.

בגמרא (שם) מובאים דברי ריש לקיש-

אמר ריש לקיש משום רבי ינאי: לא שנו אלא בלוקח מן התגר, אבל בלוקח מבעל הבית - חייב להחזיר.

כלומר, דברי המשנה, שאם אין במעות סימן אין להשיבן למוכר, אמורים במקרה בו נלקחו הפירות ממוכר סיטונאי ("תגר"), שקנה אותם מהחקלאי ("בעל הבית"). במקרה כזה אין לדעת מתי או ממי נפלו המעות אל בין הפירות^[312]. אמנם, אם קנה המוצא ישירות מהחקלאי, צריך הוא להניח שהמעות נפלו מהחקלאי ולהשיב אותן לו.

על דברים אלה תמה רב נחמן-

וכי בעל הבית בעצמו דשן?

כלומר, גם אם נקנו הפירות ישירות מהחקלאי, עדיין ניתן לתלות שהמעות נפלו מאנשים שונים שעבדו בשדהו ובגורנו של החקלאי באיסוף הפירות, ואין שום מקום להניח שהמעות שייכים לחקלאי עצמו!

לכן מסבירה הגמרא שדברי ריש לקיש, שהלוקח מבעל הבית חייב להחזיר, אמורים רק במקרה בו ידוע שרק החקלאי בעצמו טיפל בפירות, או שאלה שעזרו לו היו עבדיו ושפחותיו הכנענים, שהמעות שנפלו מהם נחשבים כשלו.

הראשונים חלקו בשאלה מה הדין כאשר הקונה, שמצא את המעות המפוזרות, היה תגר, כלומר מוכר סיטונאי, שקנה את הפירות מהחקלאי-

הרמב"ם כותב את דברי ריש לקיש, עם העמדתה של הגמרא, ואינו מתייחס לשאלה מי הוא המוצא. מדבריו משמע שגם אם המוצא הוא תגר, אם לקח את הפירות מבעל הבית שעיבדם בעצמו, חייב להשיב לו, כיוון שסוף סוף הוא יודע שמבעל הבית נפלו המעות.

לעומתו כותב הנימוקי יוסף (יד: מדפי הרי"ף), שדברי ריש לקיש אמורים בצרכן שקנה מחקלאי, אך אם הקונה הוא מוכר סיטונאי, כיוון שהחקלאי יודע שהקונה ממנו מוכר להרבה אנשים, והוא מעריך שאחד מלקוחותיו של התגר מצא את המעות ולקחן לעצמו, הרי הוא מתייאש. לכן, למרות שהקונה שמצא את המעות יודע בסבירות גבוהה שהמעות נפלו מהחקלאי, פטור הוא מלהשיב לו. התוספות (כז. ד"ה "בלוקח") מעלים אף הם את האפשרות הזו.

השו"ע (רסב יז) כותב כדברי הרמב"ם, והרמ"א פוסק כדברי הנימוקי יוסף.

המוצא מטמון בגל או בכותל

במשנה (כה:)-

מצא בגל ובכותל ישן - הרי אלו שלו

מצא בכותל חדש, מחציו ולחוץ - שלו, מחציו ולפנים - של בעל הבית.

לגבי הרישא, מביאה הגמרא הסבר מברייתא-

תנא, מפני שיכול לומר לו: של אמוריים הן.

כלומר, המוצא דבר מוטמן בגל אבנים או בכותל ישן רשאי להניח שמדובר בדברים שהטמינו האֵמוֹרים שחיו בארץ לפני בני ישראל ולקחת לעצמו. הגמרא ממשיכה ומסבירה שמדובר בדבר שהעלה חלודה במידה מרובה כך שניכר ששנים רבות הוא כבר מוטמן.

הר"י (מובא בריטב"א כה:) מסביר שאפילו אם בעל הבית נותן סימן בחפץ, אין חובה להשיב לו את החפץ, כיוון שחזקה שחפץ שחלף זמן רב כל כך מאז שאבד, בעליו מתייאש, כיוון שהוא סובר שהמוצא יתלה ששייך החפץ לאמוריים.

בין הראשונים קיימות כמה דעות כיצד הטעם שמביאה הגמרא-"של אמוריים הן", מסביר מדוע המציאה שייכת למוצא-

הרמב"ם כותב, על פי פשט הגמרא, שאם מראים הדברים שמדובר במטמון ישן, יש להניח ש"של גויים הקדמונים" הוא. ניתן להבין מדבריו שההיתר מבוסס על כך שתולים שהאבידה של גוי, ואבידתו של גוי מותרת.

ההגהות מיימונית מביא בשם האור זרוע שהגמרא אינה מתכוונת שיש לתלות דווקא בגויים, אלא כיוון שרואים שהמטמון נמצא שם כבר זמן רב, ניתן להניח שהבעלים, או יורשו, כבר התייאשו^[313]. כך גם כותב התוספות רי"ד (כו. ד"ה "מצא בגל").

בהמשך (עמוד 252) נתייחס לנקודה נוספת בה עסקו ראשונים בסוגיה זו- מדוע אין בעל הכותל קונה את האבידה בקניין חצר.

לגבי הסיפא, המשנה פסקה שהמוצא בכותל חדש, אם המציאה מאמצע הכותל ולפנים הרי היא של בעל הבית, ואם מאמצעו ולחוץ חולקים. הגמרא מסבירה שהמשנה מדברת על דברים שאין להם צד מיוחד בו אוחזים אותם, אך אם נמצא בקיר סכין או כיס, הולכים אחר הצד לכיוונו מופנה הידית, או החלק המשמש לאחיזה. אם כלפי חוץ הרי הוא של המוצא ואם כלפי פנים, של בעל הבית.

הראשונים מעלים שתי תמיהות עיקריות ביחס לדין המוצא בכותל חדש-

מדוע אם נמצא מחצי הכותל ולחוץ (או כשהידית פונה החוצה) הרי הוא של מוצאו? והרי יש בו סימן, ולכאורה צריך המוצא להכריז!

מה ההבדל בין כותל חדש בו אם נמצא מחצי הכותל ולפנים הרי הוא של בעל הבית, לבין כותל ישן בו הנמצא בכל רוחב הכותל שייך למוצא?

רש"י (כה: ד"ה "מחציו") מסביר, שדברי הגמרא המעמידה את הרישא במציאה שהחלידה, אמורים גם לגבי הסיפא. לכן, אם אדם שאינו בעל הבית הניח את החפץ בחור שבקיר ושכח, כיוון שעבר זמן רב, התייאש והמוצא יכול לקחת לעצמו. כך גם מפרשים התוספות (כו. ד"ה "בכותל"). בכך מתורצת השאלה הראשונה, אולם השאלה השניה מתחזקת ביתר שאת- אם תמיד מדובר במציאה חלודה, שעבר עליה זמן רב, מדוע בכותל חדש, מחציו ולפנים, שייכת היא לבעל הבית ובכותל ישן לא? כמה ראשונים שהלכו בדרכו של רש"י ניסו לתרץ קושיה זו-

הטור (רס) המפרש כרש"י, מסביר את ההבדל, לשיטה זו, בין כותל ישן לבין כותל חדש- כותל חדש הוא כותל שמאז היבנותו היה בחזקת בעל הבית או אבותיו שדרו שם. לכן, דווקא בכותל כזה יש להניח שמי ששכח את האבידה בחלק הפנימי של החור הוא בעל הבית או אבותיו.

לעומתו, הרי"ד (בפסקיו כו.) כותב שבכותל ישן מדובר במציאה חלודה מאד, לעומת כותל חדש בו המציאה חלודה (כך שבן רשות הרבים שהניחה התייאש) אך לא חלודה מאד (כך שבעל הבית שהוא או אבותיו הניחוה לפני זמן רב אינו מתייאש).

הרמב"ן (כה: ד"ה "ועדיין") הולך בדרך שונה מזו של רש"י, ומתרץ אחרת את השאלה הראשונה. לדבריו, המשנה מדברת בחפץ שאין בו סימן, ולכן אם נמצא בצד החיצוני של החור שבכותל הרי הוא של מוצאו. אמנם, אם מדובר בחפץ שיש בו סימן צריך להכריז. המשנה לא פרטה חילוק זה משום שהמשנה באה רק ללמד מתי החפץ של בעל הבית ומתי דינו ככל מציאה שנמצאה בחוץ. השאלה השניה נענית כך- כאשר נמצא בכותל ישן חפץ חלוד ניתן לומר שהוא של אמוריים ולא של בעל הבית, אך כאשר נמצא חפץ שאינו חלוד (בין בכותל ישן ובין בכותל חדש) האפשרות הסבירה היא שהוא של בעל הבית, אם נמצא בצידו הפנימי של החור.

הרמב"ם גורס בגמרא "דשתית (קבור) טפי" במקום "דשתיך (חלוד) טפי" (דרישה, סי' רס, ד"ה "וכתב הרמב"ם"). על פי גרסה זו המקרה בו מצא בכותל ישן עוסק במקרה בו המציאה קבורה בעומק שכזה שברור שלא בעל הבית טמנה שם, אלא אנשים שהיו שם שנים רבות לפניו, כך שמאז שנטמן החפץ נערמו עליו עפר ואבנים (בלשוננו- ממצא ארכיאולוגי). על פי הסבר זה ברור מהו ההבדל בין המוצא בכותל חדש למוצא בכותל ישן. עם זאת הרמב"ם אינו מתייחס לתמיהה הנוספת, מדוע המוצא בחציו החיצוני של כותל חדש לוקח לעצמו ואינו מכריז.

השו"ע (רס א) פוסק בעניין המוצא בכותל ישן באופן המשלב בין דברי רש"י לבין דברי הרמב"ם- המציאה שייכת למוצא דווקא אם היא גם חלודה וגם טמונה בעומק. לגבי המוצא בכותל חדש פוסק השו"ע כדברי הטור, שמדובר בכותל שבנו בעל הבית או אבותיו ומעולם לא יצא מרשותם.

מדוע אין החצר מזכה לבעליה מטמון ישן הנמצא בכותל או בגל

עי' בהמשך עמוד 252.

המוצא בכותל חדש

לעיל בדברינו על הלכה ז הובאו דברי המשנה. כמו כן הובאו דברי הראשונים הדנים בשאלה מדוע מטמון הנמצא בחלק הפנימי של הכותל אינו שייך למוצאו אלא לבעל הבית, ומדוע מטמון הנמצא בחלק החיצוני שייך למוצא ואין צורך להכריז עליו.

עוד הובא דין הגמרא, שדברי המשנה אמורים רק בדבר שאין בו הוכחה מדרך הנחתו מי הניחו, זה שבפנים או מישהו מבחוץ, אך בדבר שיש לו ידית, כמו סכין למשל, הולכים אחר הידית- אם היא מופנית כלפי חוץ רואים כאילו הסכין מונח בחלק החיצוני, והפוך.

בגמרא מובאת ברייתא העוסקת במקרה פרטי שלא נידון במשנה-

תנא: אם היה כותל ממולא מהן - חולקין.

כלומר, אם המציאה אינה רק בחלק החיצוני או רק בחלק הפנימי אלא בשניהם, חולקים בה המוצא ובעל הבית.

הגמרא מסבירה שהברייתא באה ללמד, שאף אם החור שבכותל משופע, כך שסביר שתחילה היתה המציאה בחלק הגבוה ואז עברה לחלק הנמוך, עדיין כיוון שסוף סוף עתה "כותל ממולא מהן", חולקים.

הפוסקים חלקו בשאלה מה הדין אם המציאה הממלאת את עובי הקיר היא כזו שניתן להסיק מי הניחה לפי דרך הנחתה, כמו סכין שהקת שלה מופנית לכיוון חוץ או לכיוון פנים.

מדברי הטור (רס) ניתן להסיק שבמקרה שכזה אין חולקים, משום שברור מי הניח את המציאה בכותל. כך כותב בפירוש הכסף משנה.

לעומת זאת, מפשט דברי הרמב"ם נראה שלעולם, אם המציאה באמצע עובי הכותל- חולקים, אפילו אם מדובר במציאה כמו סכין וכיוצא בו.

השו"ע (רס א) פוסק בעניין זה כדברי הרמב"ם, שבכל סוג של מציאה, אם נמצאה באמצע עובי הכותל- חולקים.

המוצא מציאה בבית המושכר לאחרים

במשנה (כה:)-

...מצא בכותל חדש, מחציו ולחוץ - שלו, מחציו ולפנים - של בעל הבית.

אם היה משכירו לאחרים - אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו.

כלומר, כפי שהתבאר לעיל, דבר הנמצא בחלקו החיצוני של כותל בית, סביר שהונח שם על ידי העוברים והשבים ודינו כחפץ שנמצא ברשות הרבים. לעומת זאת, אם נמצא בחלקו הפנימי של הכותל. סביר שמי שהניחו בכותל הוא בעל הבית. לכן, אפילו אין בו סימן, אסור למוצא לקחתו לו, כיוון שבעל הבית בוודאי לא התייאש, כי הוא יודע שהחפץ נמצא היכן שהוא בביתו, אף שאינו יודע היכן.

הסיפא של המשנה מחדשת שאם הבית מושכר לאחרים, גם אם החפץ נמצא בחלקו הפנימי של הכותל, כך שברור שמי שהניחו שם הוא אחד מדיירי הבית, בכל זאת יכול המוצא לקחתו לו.

הגמרא מוכיחה שאם הבית מושכר לאחרים ובכל תקופה ישנו משכיר אחד אחר, מניחים תמיד שהאבידה אבדה למשכיר האחרון^[314], ולכן אין זו המציאות בה פסקה המשנה שהאבידה שייכת למוצא. מתוך כך חייבים לפרש שהמשנה דיברה על פונדק בו נמצאים כמה אנשים בו זמנית, כך שאף אם האבידה אבדה לאחד מהם, מתייאש הוא מכיוון שהוא חושב שהאחרים לא יחזירו לו.

בפרטי הסבר המשנה באופן זה נחלקו האמוראים-

אמר ריש לקיש משום בר קפרא: כגון שעשאו פונדק לשלשה ישראל...

אמר רב מנשיא בר יעקב: כגון שעשאו פונדק לשלשה נכרים

דברי רב מנשיא בר יעקב הם הקלים ביותר להבנה מבחינת הסברה- יש להניח שאחד הגוים שגרים בבית איבדו את האבידה, ומכיוון שמדובר בגויים, אין צורך להשיבה להם. לפי הסבר זה כוונת דברי הגמרא "אם היה משכירו לאחרים" הכוונה למי שמשכיר לגויים את ביתו, ואפילו אם מדובר בגוי אחד (רש"י).

את דברי ריש לקיש מסבירה הגמרא על פי סברתו של רב נחמן-

רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אפילו תימא לשלשה ישראל, מאי טעמא? ההוא דנפל מיניה מיאש.

מימר אמר: מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדי אלא הני, אמרי קמייהו כמה זמני ליהדרו לי, ולא הדרו לי, והשתא ליהדרו? אי דעתייהו לאהדורה - אהדרוה ניהלי, והאי דלא אהדרוה לי - בדעתייהו למיגזלה.

פירוש, רב נחמן סובר שכאשר אדם איבד דבר מה בין מספר מצומצם של אנשים, שהוא מכיר את כולם, יש סברה שהוא התייאש אפילו אם מדובר בדבר שיש בו סימן, להבדיל מאם איבד במקום שמצויים שם גם אנשים שאינו מכיר, שאז אדם אינו מתייאש מדבר שיש בו סימן. טעמו של רב נחמן הוא שבמקרה כזה, כיוון שהימים עוברים ואף אחד מהדיירים האחרים אינו מחזיר למאבד את אבידתו (וזאת לאחר שיידע אותם שאיבד את החפץ), מגיע הוא למסקנה שגם אם אחד מהם מצא את האבידה, הרי שבכוונה אינו מחזירו לו, וממילא הוא מתייאש. כך מוסברת כוונת המשנה, שאם נמצאת האבידה מחצי הכותל ולפנים בבית בו מתאכסנים כמה יהודים, ניתן לסמוך על כך שהמאבד התייאש.

בהמשך מובאים דברי רבא, לפיהם הרואה שנפלה מציאה מבין שלושה חייב להשיב, כיוון שחוששים שמא לפחות שנים מהשלושה שותפים הם (עי' לעיל פרק יד הלכה ח שם הורחב בביאור דברי רבא).

הרא"ש (סי ט) והטור (רס) פסקו שניהם כרבא, ולכן הם כותבים שהולכים אחר השוכר האחרון. אם היה יהודי נותנים לו את האבידה, ואם היה גוי לוקח המוצא לעצמו.

הרמב"ם פסק אף הוא כדברי רבא, ולכן בנידון דנן, פוסק הרמב"ם שהמוצא מציאה בכותל בית המושכר לאחרים, לוקח אותה לעצמו רק אם מדובר בפונדק שבעליו משכירו לגויים, ומשמע שאם מדובר בפונדק בו השוכרים יהודים הדין כמוצא דבר המונח שלא יגע בו (ועי' בהערה 280 לגבי דברי הראב"ד כאן). אמנם, בניגוד לטור, הרמב"ם כתב במפורש, שבכדי שיקח את המציאה לעצמו צריך להיות שהושכר הבית ל"שלושה גויים כאחת", ואין די בכך שהמשכיר האחרון יהיה גוי^[315].

השו"ע (רס ג) מעתיק את דברי הרמב"ם להלכה.